סוד הלולב ומיניו

קטע מהספר "באתי לארמוני"לרב משה ארמוני שליט"א

כותב החינוך: (מצוה שכד מצות לולב) וזת"ד: שנקח ביום ראשון של חג הסוכות בידינו פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות וערבי נחל, שנאמר: (ויקרא כ"ג, מ') "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל". ובא הפירוש (סוכה לה) כי פרי עץ הדר זה האתרוג, וכפות תמרים הוא הלולב, ונכתב "כפת" חסר בלא ו', לרמוז שהחיוב שנקח לולב אחד ולא שנים ושלשה או יותר, וענף עץ עבות הוא ההדס, וערבי נחל היא הערבה הידועה בישראל.
משרשי המצוה: שהאדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע. ועל כן כיון שרצה המקום לזכות עמו ישראל, אשר בחר, הִרְבָּה להם מצוות, להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום.
ומכלל המצוות שציונו להתפיש מחשבתינו בעבודתו בטהרה היא מצות התפילין, להיותן מונחין כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל והם הלב והמוח, ומתוך פעלו זה תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק: וכמו כן מצות הלולב עם שלשת מיניו (אתרוג הדס וערבה) מזה השורש היא (לייחד את מחשבותינו לה' ית'), לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים בעת ההיא, ציונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם.
והנה רמז לדבר שכל המינים בגימטריא לולב (68) + הדס (69) + ערבה (277) + אתרוג (610) = 1024 שעולה "דכא" (כשנחשב את הַאָלֶף כְּאֶלֶף) וזה סוד (תהילים צ' ג') "תָּשֵב אֱנוֹש עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שוּבוּ בְנֵי אָדָם כִּי אֶלֶף שָנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל (רמז נפלא שצריך לחשב את הַאָלֶף כְּאֶלֶף) כִּי יַעֲבֹר וְאַשְמוּרָה בַלָּיְלָה", מידת התשובה הרמוזה במה שכתוב "תשב אנוש", קיימת עד חג הסוכות שבו אנו נוטלים ארבעה מינים שעולים בגימטריא "דכא".
והנה המזבח היה ל"ב על ל"ב אמה (יומא ט"ז ע"א), דהיינו שיטחו היה 32 פעמים 32 = 1024, והנה המזבח תפקידו לכפר לאדם על ששכח את ה' והיה מקרב בין ישראל לאביהם שבשמים, ואין לך שמחה גדולה כמו זה, כך הם דברי "החינוך" שבאים ארבעת המינים להזכיר לאדם את ה' בעת שמחתו הגדולה, ואם כן המזבח מתתא לעילא (קודם להזכר בה' ואח"כ שמחה), ונענועי הלולב מעילא לתתא (קודם שמחה ואח"כ להיזכר בה').

עוד יש לומר כי בחינת הסוכה הוא אור מקיף וידוע שעיקר מצות נטילת לולב לקיימה תוך הסוכה. ומבואר בכתבי האריז"ל כי פעולת הלולב להמשיך למטה אורות המקיפים לעשותם פנימיים, ואין לך שמחה גדולה מזו.

ארבעת המינים כנגד איברי האדם


ועוד יש בארבעה מינין אלו ענין אחר, שהם דומים לאיברי האדם. שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל, לרמוז שיעבוד את בוראו בשכלו. והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם, לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא. וההדס דומה לעיניים, לרמז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו. והערבה דומה לשפתיים, שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו, ויירא מהשם אף בעת השמחה. עכת"ד.
ועל זה פירש במדרש (ויק"ר ל יד) וזת"ד: רבי מני פתח (תהלים לה) "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב (ומיניו שהם כאמור לעיל רומזים לאיברי הגוף) השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם וההדס דומה לעין וערבה דומה לפה והאתרוג דומה ללב. אמר דוד אין בכל האיברים גדול מאלו שהן שקולין כנגד כל הגוף הוי כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (בשדרה ובפה ובעיניים ובלב, וזמ"ש: "ולקחתם לכם" – קחו כביכול מעצמכם להלל לה' בכל גופכם ולבבכם ועינכם ופיכם בכל עצמותיכם וְעַצְמוּתְכֶם) עכל"ל.
המינים נאגדים יחד עם הלולב שהוא כנגד השדרה
וכולם צריכים להיות אגודים יחד עם הלולב שהוא כנגד השדרה שיש בשדרה ח"י חוליות כנגד היסוד הנקרא חי עולמים ובי"ח חוליות אלו מתגלגלת טיפת מח להיהפך לטיפת זרע (כמבואר בספרי "כגבר יאזור חלציו" פרק א).
ומכיוון שהשדרה היא עיקר הגוף כולם אגודים אל הלולב ורומז התיקו"ז (תי"ג עמ' כט) "אעלה בתמר" (שיהש"ר ז') אעלה ראשי תיבות אתרוג ערבה לולב הדס, וכל זה בתמר דווקא שממנו הלולב.

מעט מדיני מצות נטילת לולב

יום טוב הראשון של חג, משכים ובא לסוכתו, נוטל ארבעה מינים ומברך עליהם בשמחה שתי ברכות: 'על נטילת לולב' ו'שהחיָנו', ובמשך כל יתר הימים מברכים רק על נטילת לולב. מן התורה אינו חיָּב ליטול ארבעה מינים כל שבעת ימי החג אלא בבית המקדש בלבד, ובכל שאר מושבות ישראל אינו חיָּב אלא ביום הראשון בלבד. כמו שכתוב: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם", כלומר בכל מושבותיכם – בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, כלומר במקדש – שִׁבְעַת יָמִים. ואולם משחרב הבית, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב נִטל גם במדינה כל שבעה, זכר למקדש. כל ארבעת המינים האלה, אתרוג לולב הדסים וערבות, מצוה אחת הן ואם חִסר אחד מן המינים הללו לא קִיֵּם המצוה.
מצוַת נטילת לולב נוהגת רק ביום ולא בלילה. וגזרו החכמים שלא יהו נוטלים את הלולב ומיניו בשבת, אפילו חל יום ראשון של חג להיות בשבת, מפני החשש שמא יבואו על ידו לאיסור מלאכה, להעבירו ד' אמות ברשות הרבים (כענין השופר, ואפשר לומר ע"ד שדרשנו בדרוש ראש השנה שחל בשבת, שאין צורך לתקוע בשופר משום שהשבת עושה את כל הדברים שהשופר עושה כך הוא גם לגבי נטילת לולב שהשבת עושה במילא את המשכות הלולב וראה לקמן הרחבה בנושא). אף על פי שעיקר מצוַת לולב היא הנטילה, וכיון שנטל ארבעת המינים לידו והגביהם ממקום הנחתם כבר יצא ידי חובתו – המצוה כהלכתה שיהא מנענע בלולב לשש קצוות העולם, כלפי ארבע רוחות השמים, כלפי מעלה, וכלפי מטה. ושלש פעמים הוא מוליך ומנענע ומביא בכל צד.

סוד הנענועים

בענין נענועי הלולב אומרת הגמרא (סוכה לז): "מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו". כלומר, כל ענין וענין שארבעה מינים רומזים עליהם, הכל רומז על הקדוש ברוך הוא שברא את הכל ואין עוד מלבדו. ומצוה זו אין אנו עושים אלא לשמו בלבד.
ועוד אמרו שם: "מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים". לפי שבחג נִדון העולם על המים והגשמים לכל השנה. וד' מינים הללו באים לְרָצות על המים והברכה היוצאת מן המים. כיצד? האתרוג צריך למים יותר משאר פֵּרות האילן; כפות תמרים גדלים בעמקים שיש שם רוב מים; ועל ההדסים נאמר: וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה (זכריה א), שמימיה מרובים; וערבי נחל – כשמם. לפיכך אנו מנענעים לארבע הרוחות וכלפי מעלה וכלפי מטה ואנו מבקשים ממי שהוא זן ומפרנס את כל העולם כולו בטובו, ואומרים לפניו: כשם שאי אפשר לארבעה מינים אלה בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלי מים; וכשאתה נותן לנו מים, אל יבואו רוחות רעות לשחת את הברכה ולא ירדו עלינו טללים להזיק לה, אלא יבואו המים רק לברכה.
ועל זה כותב הזוה"ק (ח"ג לא:) ועוד בהתעוררות (של נטילת הלולב) כל השנה מתברכת (במימי הגשמים) שיסתפקו בימי השנה מגשמי ברכה, ושואבים כולם (גבורות גשמים) ממבוע של נחל העמוק מכל (יסוד דאמא) להוריד לעולם (גשמים) ולפיכך צריך שיהיו כולם לחים ולא יבשים (כמבואר מסכת סוכה כי רק לחים כשרים בכל הד' מיני הלולב ויבשים פסולים בכולם) להמשיך ברכות לעולם, בגלל שאילנות אלו כולם תמיד לחים והעלים שלהם נמצאים תמיד (בין בחורף ובין בקיץ) וזמן השמחה שלהם בזה הזמן (של סוכות, שאז לחותם גוברת בהם ביותר לכן על ידי מצות הנענועים שמקיימים בהם ממשיכים גשמי ברכה לעולם) עכל"ל.
והנה בכל סדרה של נענועים אנו מנענעים 18 פעם, דהיינו ארבע רוחות השמים ומעלה מטה, ובכל פעם ג' פעמים בהולכה והבאה והרי 6 פעמים 3 = 18. והנה בהלל אנו מנענעים 4 סדרות ב"אנא ה' הושיעה נא" פעמיים, "ובהודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" פעמיים, תחילה וסוף והרי הם סה"כ 4 פעמים 18 = 72 ועולה בגימטריא לולב (68) + ד' מינים = 72 (כמ"ש הזוה"ק (רעיא מהימנא ח"ג רנו) ובשער הכוונות דרוש א' דסוכות וראה בהערה ה' של הגוב"י שתירץ מה שנראה כמחלוקת)

הידור מצוה

אף על פי שאמרו חכמים (ב"ק ט'): "הידור מצוה עד שליש במצוה", כלומר, הבא לקנות דבר של מצוה, צריך להוסיף עד שליש מדמיה בשביל לקנות דבר מהודר, ויותר משליש אינו צריך – כבר נהגו ישראל לבזבז על מצוה זו של ארבעה מינים ממון הרבה. ממעיטים בצרכי עצמם ומרבים בהוצאות המצוה כדי לקנות אתרוג ולולב הדסים וערבות מן המהודרים והנאים ביותר, משום חיבוב שהם מחבבים מצוה זו. (וכתב המהרח"ו על רבו האריז"ל (טעמי המצוות פרשת ראה) בענין קניית הדברים של מצוה כגון לולב אתרוג וכו' ראיתי למורי זללה"ה שהיה נותן למוכרים כל מה ששאלו ממנו בפעם הראשונה ולא היה מסרב עמהם ולפעמים היה מניח לפניהם הכיס עם המעות והיה אומר להם שיקחו מה שירצו).
וכל כך למה? מפני שכתבה תורה במצוה זו ענין ההידור בפֵרוש (פרי עץ הדר). ועוד שכתוב במצוה זו (ויקרא כג): "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהיכֶם שִׁבְעַת יָמִים", וכל מקום שיש שמחה יש אהבה, ובמקום שיש אהבה אין האדם מדקדק לומר, עד כאן אני חיָּב יותר איני חיָּב, אלא כל נפשו יתן באהבה שהוא אוהב לקדוש ברוך הוא וכל הון ביתו יתן באהבת מצוותיו:
שנינו במסכת סוכה: "מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו ונתנו לרבי יהושע במתנה. נטלו רבי יהושע ויצא בו ונתנו לרבי עקיבא. נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל" וכו'. למה לו לומר שלקחו באלף זוז? להודיעך כמה מצוות חביבות עליהם: ארבעה זקנים אלה הלכו בשליחות מצוה. למען עמם וארצם נדדו הלכו מבתיהם ימים רבים קודם החג ולא היה סִפֵּק בידם להכין להם ארבעה מינים. כיון שבא החג, מטולטלים היו בספינה ופטורים היו מן המצוה הזו לגמרי, ומשום חביבות מצוה בלבד טרחו ומצאו לולב אחד שזכה בו רבן גמליאל מפני שנשיא היה ולקחו באלף זוז – להודיעך כמה מצוות חביבות עליהם! ויש כאן רמז נפלא אלף ועוד זוז שבגימטריא 20 תוסיף 4 חכמים הרי 1024 כגימטריא אתרוג לולב הדס וערבה כמבואר לעיל. ומה הענין של הדר דווקא במצוה זו? כותב האריז"ל כי בימים אלו החל מחודש אלול מתעוררים בעולם י"ג מידות של רחמים ששורשן מן הכתר העליון ששם הרחמים מרובים וכיון שרחמים אלו מרובים עד מאד ואין הבחינות היותר תחתונות יכולות לסבול שפע כה רב, הרי ששפע זה עובר דרך צינורות דקות כמו תעלות שערות הזקן כדי שהפרצופים התחתונים יוכלו לסובלו והנה מאחר וכל מגמת עבודתנו עתה להמשיך חסדים גדולים על כנסת ישראל, מהי"ג מידות של רחמים, כמאמר הכתוב: "באור פני מלך חיים". (מאור ושמש רמזי סוכות) והנה ידוע מאמר חז"ל: "הדרת פנים זָקָן", ומאחר והי"ג מידות הרחמים הם כנגד הזָקָן העליון הרי שהם בבחינת הדר, ועל ידי קיום נטילת לולב ואתרוג אנו ממשיכין הי"ג מידות רחמים. ומזה נבין מש"כ: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר", פירוש שבקיום מצות נטילת לולב ואתרוג תמשכו הי"ג תיקוני דיקנא שהן מתוארים בשם הדר כנ"ל, ותקחו הפרי של הי"ג תיקוני דיקנא דהיינו השפע שמשם נשפע חיי, בני ומזוני לכל השנה. וזהו "ולקחתם לכם", כלומר על ידי שאתם ממשיכין הי"ג תיקוני דיקנא בקיום מצוה זו, תקחו לכם פרי עץ הדר רצה לומר תקחו לכם השפע של הי"ג תיקוני דיקנא שמתוארים בשם הדר.

"ולקחתם לכם"

ועל זה כותב המדרש (ויק”ר ל' א') א"ר אבא בר כהנא (כתיב: "ולקחתם לכם") משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה. במצרים כתיב: (שמות יב) "ולקחתם אגודת אזוב" (ואגודת אזוב זו) בכמה כסף היה המחיר שלה? בד' מעות (מטבע כסף קטנה במשקל 0.8 גר') והוא גרם לישראל לירש ביזת הים, ביזת סיחון (מלך האמורי) ועוג (מלך הבשן), ביזת ל"א מלכים (שכבש יהושע) לולב שעומד על האדם (בחובה לקנותו) בכמה דמים (שארבעת המינים בעונתם עולים כסף רב) וכמה מצות יש בו, על אחת כמה וכמה. לפיכך, משה מזהיר את ישראל ואומר להם: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל".

ארבעת המינים רומזים לקב"ה

והנה ארבעת המינים נמשלים, הן לישראל והן לקב"ה (כי ישראל וקב"ה חד איהו), ועל זה כותב "מנורת המאור" (אות קמט) וגם כן רמזה תורה בשמות שקראה לאלו הארבעה מינין, להודיענו, כי לא צוה לקחתם לשמחת קלות ראש, אלא להודות בהם להקדוש ברוך הוא המצמיחם ומגדלם ולהורות לנו, שכל הנברא בעולם הכל מאתו ואל יבטח אדם בעשרו ובגבורתו ורב טובו, אבל ידע שכל הנבראים שבעולם אין גידולם וקיומם אלא בחסד הקדוש ברוך הוא ובמאמרו.
ועל זה כותב המדרש (ויק"ר ל' ט') וזת"ד: "פרי עץ הדר" – זה הקב"ה שכתוב בו: (תהלים קד) "הוד והדר לבשת". "כפות תמרים" – זה הקב"ה שכתוב בו: (שם צב) "צדיק כתמר יפרח" (שנאמר פה ביחיד ואח"כ בהמשך המזמור ברבים כגון: "שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו, וכאן מדבר בלשון יחיד כי מדבר בקב"ה בעצמו כלומר יפרח ויתקדש שם צדקו). "וענף עץ עבות" – זה הקב"ה דכתיב: (זכריה א) "והוא עומד בין ההדסים". "וערבי נחל" – זה הקב"ה דכתיב ביה: (תהלים סח) "סולו לרוכב בערבות ביה שמו". והרי שמות כל ארבעת המינים הם רמזים אליו ית', בורא העולם. ועל זה כותב הזוה"ק (ח"א רכ:) וזת"ד: ויש צמחים שאחוזים בשם הקדוש (הויה ב"ה) כגון: לולב ואתרוג, הדס וערבה, שכולם אחוזים בשם הקדוש העליון (וכפי שפירש האריז"ל בשער הכוונות בדרוש הלולב, שד' מינים שבלולב רומזים אל ארבע אותיות שם הויה באופן כזה:
יוד = חסד, גבורה, תפארת והם ג' הדסים.
ה"ה = נצח והוד והם ב' ערבי נחל
ו"ו = יסוד והוא הלולב.
ה"ה = אתרוג והיא המלכות שבו העטרה שביסוד הנקרא ראש צדיק).
ועל כן צריכים להיזהר לקשרם על ידי אגד (כדי שעל ידי זה יתחברו ד' אותיות הויה) ולעשות בהם מעשה בכדי לעורר על ידי כוונת המצוה (את השורש העליון שהוא השם הויה שאלו הד' מינים) אחוזים בו. עכל"ל. וכתב הרקאנטי בענין זה (פרשת אמור עמ' 50 ד') וזת"ד: וצריך לסמוך האתרוג עם שאר המינים שלא להפרידם מן הבניין, וסוד זה נגלה אלי בחלום בליל יום טוב הראשון של חג סוכות בהתאכסן אצלי חסיד אחד אשכנזי שמו ר' יצחק, ראיתי בחלום שהיה כותב השם ביוד הא, והיה מרחיק ההא האחרונה מן הג' אותיות הראשונות ואמרתי לו: מה זה עשית? והשיב: כך נוהגים במקומנו, ואני מחיתי בו, וכתבתי אותו שלם, ואשתומם על המראה, ואין מבין. למחר בעת נטילת הלולב ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב ומיניו בלתי אתרוג והבנתי פתרון חלומי, וחזר בו. עכל"ל.
וזה סוד אתרוג שהוא הא אחרונה שבשם, אתר שבו משפיעות ג' אותיות ראשונות על ידי נענוע לו' קצוות. ועוד בענין זה כותב הזוה"ק (ח"א סג:) עד שהלכו (ר' חייא ור' יוסי) ראו יהודי אחד מתקרב אליהם, אמר ר' יוסי זה האיש יהודי הוא וכך נראה, כאשר הגיע אליהם שאלו אותו מי הוא? אמר להם: שליח מצוה אני, שאנו גרים בכפר ראמין והגיע זמן סוכות ואנו צריכים לולב ומיניו ואני הולך לקצץ אותם לשם מצוה. הלכו ביחד. אמר לו אותו יהודי: אלו הד' מינים (שכולם הם רעננים כל השנה ולא נס ליחם) כולם באים לרצות (ולעורר) על המים (גשמי ברכה) השמעתם מדוע אנו צריכים להם בחג? אמר לו: כבר פירשו זאת החברים, אבל אם יש מילה חדשה תחת ידך אמור לנו. אמר להם: בוודאי אותו כפר שאנו גרים בו קטן (אבל) כולם שם עסוקים בתורה, ויש לנו תלמיד חכם רבי יצחק בר יוסי שמו, וכל יום ויום אומר לנו דברים חדשים בתורה, ואמר: שבחג (על ידי שמקריבים שבעים פרים כנגד הע' אומות לכן) הוא זמן שליטת כל הממונים של שאר העמים (שמקבלים את חלקם לצורך הנהגת העולם וכל שר משפיע לאומה שממונה עליה) והם מתברכים מצד ישראל וקוראים להם מים הזדונים, כמ"ש: "אזי עבר על נפשנו המים הזדונים, ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם", ובשביל לשלוט עליהם (שהרי הם מקבלים עכשיו שפע) אנו באים בסוד שם הקדוש (הויה) הנרמז בארבע המינים שבלולב לרצות את הקב"ה (ששליטתו עליהם) ולשלוט עליהם בסוד השם הקדוש ולעורר עלינו מים קדושים לנסך על גבי המזבח (רוצה לומר, שאנו מעוררים להשפיע ממימי החסדים לשכינה הנקראת מזבח ועי"ז נכנעים המים הזדונים, והשכינה תשפיע עלינו שפע ברכות, ובזה נהיה אנחנו מעלה מעלה והאומות ירדו מטה מטה) עכל"ל.

ארבעת המינים רומזים לסוגי אנשים בישראל

וכמו כן רומזים ארבעת המינים לישראל כמ"ש במדרש (ויק"ר ל יב) וזת"ד: "פרי עץ הדר" – אלו ישראל (שכן) מה אתרוג יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים (ועל כן האתרוג הוא הראשון המוזכר במקרא מבין המינים, וניטל יחידי מבלי שיאגד עם המינים האחרים, לפי שהצדיק הוא יחידי בדורו, ואין לו להתקשר עם שאר בני העם אלא עליהם להתקרב אליו ועליו להתקרב אליהם, ומי שמצליח להתקשר אליו באמת כבר נהיה אתרוג בפני עצמו). "כפות תמרים" – אלו ישראל. מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.
"וענף עץ עבות" – אלו ישראל, מה ההדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.
"ערבי נחל" – אלו הם ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר אלא אמר הקב"ה: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרים אלו על אלו, ואם עשיתם כך, אותה שעה אני מתעלה, הה"ד: "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה" (עמוס ט י). ואימתי הוא מתעלה? כשהן (ישראל) עשויים אגודה אחת שנאמר: "ואגודתו על ארץ יסדה" (ואגודה זו שבארץ היא יסוד וקיום העולם, והשמים וכל צבאם הם כפלטין גדול שהוא בנוי על גבי רפסודות או ספינות שעל הים, שהרי אין רשות לומר "קדושה" בארץ אלא בציבור, ורק כשאומרים "קדושה" בארץ יכולים המלאכים להגיד קדושה למעלה), לפיכך מזהיר משה לישראל: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" וכו' (שהכוונה: איגדו עצמכם דוגמת המינים האלו ואז יהיה לכם כפרה וזכות ביום הזה לנצח את משטינכם, ושיקובלו בקשותכם לפני ה' לשנה הבאה). עכל"ל.
ורמז לכך: לולב הוא גימטריא חיים, ושמירת החיים היא כאשר כל האיברים הם באחדות ונשמעים לפקודות המח (והמינים נאגדים ללולב הרומז לשדרה שהיא שלוחו של המח ודרך הגנגליונים (מרכזים עצביים) שבשדרה המח מפקח על הגוף) והלולב לאחדות כמאמר חז"ל (ברכות נז): "הרואה לולב בחלום אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים", ולכן נפרדו העלין שבלולב – פסול, שצריך שלא יהיה שום פירוד, ח"ו, רק בלב אחד כאיש אחד, ואין לך דבר שהקב"ה דורש מעמו יותר מאחדות, ואפילו אחדות סביב הרע, הקב"ה מוכן לסלוח, כמ"ש: (הושע ד יז) "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ" ופרש"י: לפי מדרש אגדה, גדול השלום, שאפילו ישראל עבדו עכו"ם ושלום ביניהם אין השטן מקטרג ביניהם, שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד) ושנאוי המחלוקת, שנאמר: "חלק (מלשון מחלוקת) לבם עתה יאשמו" יש פתחון פה לשטן לקטרג. ועל כן, ניתנה התוה"ק דווקא בירחא תליתאי, מפני שאז הוא מזל תאומים שהם בחינת פנים אל פנים שרומז על האחדות והאהבה, שהוא מן הצורך בעת קבלת התורה.
והנה בחודש תשרי נדרשת האחדות מעם ישראל, שהרי הָחֵל מסיום יוה"כ, ההנהגה נהיית (כביאור האריז"ל) בבחינת "ימינו תחבקני" והוא הכנה לשיא היחוד שנעשה בשמיני עצרת, ועל כן תשרי בגימטריא 910 והוא עשר פעמים הויה אדני, שהוא קומה שלימה של יחוד קב"ה ושכינתיה ואין לך אחדות גדולה מזו.

מצות הנענועים של הקב"ה

וכיון שרמוז בלולב ומיניו, גם הקב"ה וגם ישראל, כותב הזוה"ק (רע"מ ח"ג קד) וזת"ד: המצוה הזאת ליטול לולב ביום ההוא (הראשון של סוכות) עם אותם המינים שלו, וסוד זה ביארנוהו וביארוהו החברים כי כמו שהקב"ה לוקח את ישראל בימים האלו ושמח בהם (כביכול נטילת הלולב של הקב"ה הוא עם ישראל על ד' מיניו, בהולכה והובאה בסוד "רצוא ושוב") כך ישראל לוקחים את הקב"ה לחלקם (שהלולב ומיניו רומזים על הקב"ה) ושמחים בו, וזה סוד הלולב ומיניו שהם בסוד דיוקן אדם (כי ההדסים כנגד יד ימין, יד שמאל והגוף. שני בדי ערבות כנגד שני הרגליים. לולב כנגד היסוד, והאתרוג כנגד העטרה. והנענועים מעוררים את המוחין שבכל נענוע מכוונים בצירופי אותיות יה"ו שהם כנגד חכמה בינה ודעת).

מדוע אין מנענעים בשבת?

הנה עפ"י מש"כ ב"עבודת ישראל" (סוכות) בנענועי הלולב ומיניו אנו עושים יחודים נפלאים בעליונים, כי הלולב רומז על היסוד – צדיק חי עלמין שהוא נפרד בעוונות בגלל גלות השכינה. וזה שאנו מראין בהולכה שהוא בפירוד. ואנו מיחדין אותו בהובאה דרך זיווג ויחוד, והנה כשחל יו"ט להיות בחול, הרי באמת, צריך ליחד קב"ה ושכינתיה, כי הדבר תלוי במעשינו, כידוע בכוונות יו"ט, אבל ביום שבת שקודש הוא ומקודש ועומד, והיחוד נעשה ממילא, אם כן איך אפשר להוליך את הלולב ולהראות ח"ו פירוד וקיצוץ? ולכן אמרו חז"ל שאין הנטילה דוחה שבת, שכן על ידי הולכה יש כביכול פירוד וקיצוץ ביום השבת. והנה כידוע כשבית המקדש היה קיים, אפילו שהיה יו"ט חל בשבת היו מנענעים בלולב ואם כן איך מסתדרים הדברים עם ההסבר דלעיל? אלא ידוע שבמקדש ובבית תפארתנו היה לאל ידינו לעשות יחודים נשגבים גבוהים מעל גבוה ואעפ"י שבשעת ההולכה הוא כמפריד היחוד וסותר, מכל מקום כיון דבשעת הבאה היינו יכולים לעשות יחודים נפלאים ורמים יותר, הרי שההולכה שעשו במקדש הייתה בבחינת סותר על מנת לבנות שלא במקומו, כי הבנין והיחוד אחר הסתירה הוא במקום אחר, גבוה מעל גבוה, וקיימא לן בפרק "במה מדליקין" (שבת לא) שהסותר על מנת לבנות שלא במקומו לא הוה סותר. לכן במקדש היו נוטלין הלולב ומוליכין וסותרים כדי לבנות על ידי הבאה יחוד אחר שלא במקומו הראשון רק יותר גבוה ונשא. אבל בגבולין (מחוץ לבית המקדש) שכל התיקון על ידי ההובאה לא יהיה רק לעשות היחוד במקומו הראשון כמו שאנו עושים ביו"ט. וכשחל בשבת שממילא בזכות קדושתה נעשים יחודים מופלאים בעליונים, אסור לסתור על ידי ההולכה, כי הוא כסותר על מנת לבנות במקומו, כי הוא היחוד שכבר היה שלא על פי מעשינו ולכן לא דוחה מצוה זו את השבת.
ועתה נבאר איך נרמזו הסודות בדברי התלמוד הקדושים, שלזה אמר רבה הטעם שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, רומז דכיון דבשעת הולכה על כל פנים יש איזה פירוד בין חי העולמים ובין מלכותו ח"ו, יש לחוש שלא יתאחזו החיצונים, וזה פירוש שמא יעבירנו ד' אמות, להמלכות הנאחזת בד' אמותיו תפארת נצח הוד ויסוד ויעבירה ברשות הרבים -הם רשות דרבים, ששם אחיזת הקליפות. ואפשר עוד לומר, כי זה רומז אמרם במקדש דבקיאי בקביעא דירחא, כי המלכות נקרא ירח כנודע מזוה"ק, ושם היו בקיאין בקביעתה, פירוש שהם היו יכולים בקדושתם לקבוע אותה במסמרות הקדושה ולשמרה מכל פגע, אפילו בשעת הפירוד, בשעת ההולכה, כי שם היו בני עליה וחכמים נפלאים ומשרתים קדושים להבורא יתברך עד אין ערך. אבל אנן דלא ידעינן בקביעותה, בעונותינו הרבים, גבר עלינו מה שהיה ואנו מקווים שיחזור ויתיחד במהרה ועינינו כלות לזה יומם ולילה. ואז אם חל בשבת איננו רשאים להפריד היחוד, כי אין המלכות אתנו בחזקת שימור.

איסור לנענע בלולב הגזול

כותבת הגמרא (סוכה כט): לולב הגזול והיבש פסול, של אשרה ושל עיר הנידחת פסול, והגמרא שם דורשת: "ולקחתם לכם", הוסיפה התוה"ק לכם שיהיו משלכם ולא מגזול. ומוסיף המדרש (ויק"ר ל ו) וזת"ד: "ולקחתם לכם", תני ר' חייא במקח ולא בגזל (שהרי הכתוב אומר כאן: "ולקחתם) לכם" לכל (לומר) לכל אחד ואחד מכם (ולא שיצאו ידי חובתם בלקיחתם על ידי שליח הציבור, ועוד דרשו) "לכם" – משלכם ולא הגזול. אמר רבי לוי: מי שלוקח לולב גזול למה הדבר דומה? לליסטים שיושב בפרשת דרכים ומקפח לעוברים ושבים. פעם אחת עבר עליו לגיון אחד משליחי המלך שהלך לגבות את מיסי הציבור של אותה מדינה. קם עליו ושדדו ולקח כל מה שהיה בידו. לאחר זמן נתפס אותו הליסטים ונחבש בבית הסוהר שמע אותו לגיון והלך אליו ואמר לו: תן לי מה ששדדת ממני, ואני מלמד עליך זכות לפני המלך. אמר לו: מכל מה שגזלתי ומכל מה שלקחתי אין לאותו האיש (הכוונה לעצמו) כלום, אלא שטיח זה שמתחתי שהוא משלך. אמר לו: תן לי אותו ואני אלמד עליך זכות לפני המלך. אמר לו: קחהו, אמר לו: תהא יודע שאתה נכנס למחר לפני המלך למשפט והוא שואל ואומר לך: היש לך בן אדם שילמד עליך זכות? ואתה אומר לו: יש חייל, שליח פלוני, שהוא מלמד עלי זכות, והוא שולח וקורא לי ואני בא ללמד עליך זכות לפניו. למחר היתה העמדתו לפני המלך במשפט. שאל לו המלך: יש לך אדם המלמד עליך זכות? אמר לו: יש חייל פלוני שהוא מלמד עלי זכות. שלח לו המלך וקרא לו, אמר לו: היודע אתה על האיש הזה זכות? אמר לו יודע אני!! כאשר שלחת אותי לגבות מיסי ציבור של אותה מדינה קם לפני ושדד ולקח כל מה שהיה עמי, וזה השטיח הוא משלי ומעיד עליו (שהוא המעט שהחזיר לי בהיותו בבית הסוהר כדי שאלמד עליו זכות מיד התחילו) כל העם צווחין ואומרין: אוי לו לזה ,שנעשה סניגורו קטיגורו!! כך אדם לוקח לולב לזכות בו ואם היה גזול צווח לפני הקב"ה ואומר: גזול אני חמוס אני, ומלאכי השרת אומרים אוי לזה שנעשה סניגורו קטיגורו.
הערת המגיה: נלע"ד, שהרי כל ענינו של הלולב ומיניו לעשות יחוד קוב"ה ושכינתיה ואחדות בעם ישראל, ואין לך יותר מגזל הגורם לפירוד, למחלוקת ולשנאה, ולכן המנענע בלולב גזול הוי תרתי דסתרי, שגורם לפירוד בין קב"ה ושכינתיה, וגורם לפירוד ושנאה בעם ישראל ולכן איננו יוצא ידי חובתו. ה' יצילנו מן הגזל, ואפילו מאבק גזל, שאין לך מעכב גדול יותר לתשובה מאשר הגזל (ועיין "באתי לארמוני" ח"ג פרשת בהר – אונאת דברים ואונאת ממון), ודין פרוטה כדין מאה. ה' יתברך ויתעלה יזכנו לקיים מצות ד' המינים כהלכתה, ויזכנו לראות את עם ישראל מאוחדים על ידי משיח צדקנו בב"א.

Leave a Reply