וראית בשביה אשת יפת תואר

"כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוהיך בידך ושבית שביו"
"וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה"
"והבאתה אל תוך ביתך וגילחה את ראשה ועשתה את ציפורניה"
"והסירה את שמלת שביה מעליה…"

אומרים המפרשים "כי תצא למלחמה" – המילה "כי" (אם) מלמדת על אפשרות בחירה, מכאן למדו חז"ל שמדובר במלחמת הרשות. במקום אחר אומרים חז"ל: כי תצא…על אויבך" תצא לשון יחיד, היינו שכל אדם ואדם מישראל יוצא באופן פרטי למלחמה על אויבו, ואין אויבו אלא יצא הרע. אם כן מה קשר בין מלחמת רשות ליצר הרע? היא אותה רשות שנותן היצר לאדם לעשות כל שחפץ ליבו וחשקו.

ויש לשאול וכי יעלה על הדעת שמלחמת היצר מלחמת רשות היא? – והרי אומר הפסוק "אויבך", ואיך אפשר שלא להלחם באויבך? – אלא שהיא הנותנת וודאי שישי אפשרות, וזוהי מהות הבחירה החופשית של האדם, לראות ביצר אויבו או אוהבו. וזה תפקידנו בעולם אותו הבירור של הטוב והרע.

אחרי שבירר אדם לעצמו מה רע, נותנת התורה מתכון בטוח לניצחון והוא לצאת למלחמה, שעצם ההחלטה לצאת למלחמה מביאה לידי  "ונתנו ה' אלוהיך בידך". אלא שצריך לדעת שכל זה מותנה בכך שבאמת תחליט לצאת למלחמה, לא סתם לגדור את עצמך ולהסתפק בכך, כי יצר הרע לא פראייר, וזה שאתה החלטת לעזוב אותו זה לא אומר שהוא החליט לוותר.

והמשילו חז"ל את יצר הרע לזבוב (ר"ת זה בשלו וזה בשלו), תעיף אותו מימין יבוא לך משמאל, משמאל יבוא מהצד וכו' – לא יעזוב אותך עד שלא תשבית אותו.

אם כן איך נלחמים ביצה"ר? שהוא דבר רוחני ואין בו השגה והוא אש ואנו בשר ודם ואיך נוכל לו? ועוד מהו "נתנו ה' אלוהיך בידך"? אם יצר הרע רע ומחפש להכשיל יותר טוב לי שלא להחזיק בידי חומר נפץ כזה שבכל רגע ורגע יכול להתפוצץ. ואיך אומרת התורה "ונתנו ה' אלוהיך בידך" בעוד שבפסוק אחרי כבר נאמר וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה…" וכי אדם צדיק שיצרו בידו מסתכל על נשים וחושק ביופי? אלא שמדייקת התורה יפת תואר, שלכאורה עם היה פה חשק של חטא הייתה צריכה לכתוב יפת מראה!? מהו עניין יפת תואר?

ועוד יש לשאול על המשך הפסוק  "ושבית שביו" וכי זה השבי שרצתה התורה לתת לאדם הנלחם ביצרו אישה יפה ? אם כן מהו השבי? – זה שאמר דוד המלך בתהילים על משה רבינו –  "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם" מהו שבי? היא התורה הקדושה שהייתה גנוזה תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם, ובא משה בדור כ"ו והורידה לארץ, וזהו שנאמר: "דבר ציווה לאלף דור" (תתקע"ד + כ"ו = 1000). וזוהי אותה אשת יפת תואר, תואר דווקא כי תוארה יפה שהיא: "איילת אהבים ויעלת חן" – שמעלה חן על לומדיה.

וזאת היכולת של בשר ודם לגבור על יצר הרע מלך זקן וכסיל מלא תחבולות, אשר נלחם באדם על נפשו ורוחו ובמלחמה של רוח – צריך להלחם בכוח רוחני. וזה מה שאומרת הגמ' (סוכה נב:) "אם פגע בך מנובל זה משכהו לבית המדרש". והגמ' בברכות (ל:) "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין", אלא שבשביל להשיג את השבי הזה חייבת להיות מציאות של: "וחשקת בה ולקחת לך לאישה". שחשק התורה יהיה כחשק של אדם לאישה וכברית נישואים.

והשלב הבא והבאת אל תוך ביתך, והוא שיהיה ביתך בית ועד לחכמים – שולחן שבת לא שווה אם אין בו דברי תורה, שאז מעלה עליו הכתוב כאילו אכל מזבחי מתים, אדם מזמין חברים לביתו לארוחת ערב, אוכלים שרים נהנים, חייב להכניס גם רוח יהודית בפנים שאם לא כן מיד מתגרה בו בעל דבר (יצה"ר), וע"י שמוציא מפיו דברי תורה מסלק את אותו היצר ומונע קטרוג, וזה גם כן מסר חשוב לימים אלו: ימים של תשובה, שאדם שרוצה לתקן ורוצה להינצל מניסיונות ומכשלות, חייב להכניס לחייו תורה, ולא רק ללכת לשמוע שיעורים והרצאות שאין לזלזל בהם, אלא שחייב להשתדל ולעסוק בעצמו בתורה, באופן אקטיבי – ישב עם חבר, עם בניו, עם אשתו בחברותה, ילמד וילמד ואז יזכה גם  "לשמור ולעשות ולקיים" טעמו וראו כי טוב ה'. וכל זה בתנאי שיהיה זה מתוך חשק אמיתי.

ובהמשך הפסוק אומרת התורה וגלחה את ראשה ומרחיב הזוהר בקשר שיש בשערות האישה לתאוות העולם הזה, ושיער אותיות שעיר היינו ע"ז ואין הכוונה דווקא כמו שאנו מציירים שע"ז היא להשתחוות לפסילים ולזבוח לאלוהים אחרים שתאווה זו נתבטלה כבר אבל כיום היא התאווה לכסף שבוחר אדם בעבודת החומר ולא בעבודת ה'. שצריך אדם לעבוד כדי להתפרנס כדי לאכול כדי שיוכל לעסוק בתורה, והפרנסה היא אמצעי כדי להשיג המטרה (חובת לימוד התורה) אך אוי לו לאדם שהופך את הכסף (האמצעי) למטרה, כי מה יעזור לו כל רכושו ביום מותו?

וממשיכה התורה  "ועשתה את ציפורניה" – ששם הוא המקום בו נאחזת הטומאה (בין הציפורן לבשר).

ובסוף "והסירה את שמלת שביה", "שמלת" – אותיות תשלם. שהיא תשלם שביה, וזהו "ונתנו בידך ה' אלוהיך בידך" – בירור הטוב מתוך הרע, (ניצוצות הקדושה שנבלעו בקליפות). וכן "ושבית שביו" כל אותם ניצוצות קדושה שהיו בשבי הקליפות ואתה שבית את שביו ומחזיר אותם חזרה על הקדושה.

אך צריך לדעת שכל זה מותנה ב"כי תצא למלחמה" – שאם לא כן ההבנה היא כפשוטו: "וראית אשת יפת תואר" שכל התואר שלה הוא יופי – אבל חיצוני ו"הבור ריק אין בו מים", (בהבדל מיוסף שהיה יפה תואר ויפה מראה שגם התואר וגם המראה שניהם יפים). ועל זה אומרים חז"ל: למה נסמכו פרשות אשת יפת תואר ל- "כי תהינה לאיש שתי נשים האחת האובה והאחת שנואה" ל- "כי יהיה לאיש בן סורר ומורא" אלא שכל שבא על אשת יפת תואר סופו לשנאתה – "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום". (שלום = שמלה עם הכולל היא הפשטת הכותונת והיא והסירה את שמלת שביה), וסופה להעמיד בן סורר ומורה – "חיה רעה אכלתהו".

אלא שאומרים חז"ל בין סורר ומורה לא היה ולא נברא, וכול זה הוא בבעל החלומות, כי ב"קץ" יוסף נלחם ביצרו ולא נכשל באשת אדונו – ולכן נקרא צדיק יסוד עולם ששמר בריתו הוא היסוד. וכמו שנלחם אז כך גם בקץ עולם הזה יעורר מלחמות ולא ישקוט עד שמלכות הרשעה כולה כעשן תכלה ויעברו כל ממשלות הזדון למיניהם ויבוא משיח צדקנו בב"א.

Leave a Reply